<h1>גליון התוספות לרבינו אליעזר מטוך</h1>
<h2>דף ב.</h2>
השור והבור. פירש בקונטרס [כסדר שנכתבו בפרשה סידרן במשנה] למ"ד תנא שור לקרנו אתי שפיר דקרן כתיב [בראשונה] בפרשה כי יגח שור את איש, אע"ג דמתניתין לאו בהריגת אדם איירי. אבל למ"ד תנא שור לרגלו קשיא. וי"ל מ"מ שם שור כתיב בפרשה. ולפי זה היה לו להקדים גם שם מבעה שהוא שן כמו שהקדים רגל. אלא אינו חושש להקדים, משום שם שור אלא אחד מהם. ועוד יש לומר דדוקא ברגל מקדים משום דנקט ליה בלשון שור. [וק"ק] לפי זה היה לו להקדים אדם קודם שן, דכתיב כי יריבון אנשים. גיליון. [תוד"ה ולא] לפי המכילתא לא היה לו לחייב אתולדה דלא כתיבא. גימגום. וקצת קשה בהתראה, דלימא שאם התרה אתולדה במקום אב לא מיחייב. גיליון.
<h2>דף ב:</h2>
וכן הוא אומר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל. הכא לא שייך למיפרך הא לאו הכי במאי נוקמי לה, אי רגל כתיב אי שן כתיב. דודאי בקרן איירי אבל לא ידעינן אי במחוברת אי בתלושה. או שמא הוה מוקמינן בדחיפת הגוף. גיליון.
[תוד"ה אבל] ולי נראה דאימא כולה מועדת היא, דאית לן לאוקמי ושילח לקרן מחוברת טפי מרגל, אע"ג דכתיב משלחי רגל השור [והחמור], משום דאשכחן כבר דמיחייב חצי נזק בתלושה. אי נמי הוה מוקמינן ושילח אקרן, דאשכחן שילוח גבי קרן, דכתיב ושן בהמות אשלח בם, דהיינו נשיכה דדמיא לכל צד לקרן מחוברת. גיליון.
אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אהייא. שמעתי ליישב בשם הקדוש הרב רבינו שלמה מדרוייש לשון "אלא". דה"פ בשלמא אי נשיכה הויא תולדה דשן ובעיטה תולדה דרגל אתי שפיר דלא הוי כיוצא בו דלא דמי לאבות, אבל השתא דהוי תולדה דרגל תיקשי אהייא. גיליון.
<h2>דף ג.</h2>
הי מינייהו מפקת. דווקא הכא קאמר הכי, משום דושלח משמע תרוייהו, אבל גבי נוגח ורובע איצטריכו תרי קראי, ולא מצי למימר שקולין הן ויבאו שניהם. גיליון.
באוכף שעליה. הכא אין שום סברא לחלק בין תלושה למחוברת, אלא דוקא בקרן שאין דרכה לילך ולנגוח בקרן תלושה, אבל ברגל דרכה להזיק דרך הילוכה באוכף שעליה. גיליון. לקמן משמע דארבעה אבות דמתניתין לכולהו איכא תולדות, דקאמר בשלמא מתניתין קתני אבות מכלל דאיכא תולדות. ולפי זה צ"ל תולדה דאדם היינו כיחו וניעו ודאש אבנו וסכינו. [ס"א, ודבור אבנו וסכינו]. גיליון.
<h2>דף ג:</h2>
[תוד"ה משורו למדנו]. ומהר"ם אומר דלא קשיא מידי. מבור לא יליף, דכשתאמר בור יוכיח תו לא מצי למיפרך מידי. גיליון.
דהילכתא גמירי לה דממונא הוא. דהיינו תולדה דרגל שהוא ממונא, ולא תולדה דקרן שהוא קנסא. ומיהו נראה דל"ג "דממונא הוא". דפשיטא ליה דהויא תולדה דרגל דקאמר לקמן פרק שני לקרן אשכחן כי אורחיה וכו'. אלא גרסינן דהלכתא גמירי לה, פירוש דהוי חצי נזק. והיינו לאו כיוצא בהם. הא דקאמר אמאי קרי לה תולדה דרגל, אע"ג דדמיא לרגל מ"מ כיון שדינו חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמה. גליון.
<h2>דף ד.</h2>
[תוד"ה לאו]. והלשון יש ליישב כך, לאו אע"ג דכונתו להזיק כלומר שהם בני דיעה ובני כוונה, ואותה סברא היתה לה לחייב אדון לפי סברתו. אפילו הכי פטירי בכל ענין אפילו במקום שהיה ראוי לחייב הבעלים כמו שאין כונתן להזיק ואף במקום דלא נתכוין דליכא טעמא שמא יקניטנו, משום דפעמים יתכונו ויאמרו לא נתכונו, ויחייבו בעלים. שאם יתחייב האדון כשלא נתכוונו, כדי להקניט את האדון יתכונו ויחייבוהו. והמקשה היה יכול להשיב דטעמא משום שמא יקניטנו משמע היכא דכונתו להזיק, אבל היכא שאין כונתו להזיק לא שייך האי טעמא. גיליון. וא"ת דפטירי בכל ענין דחשבינן ליה אנוס לפוטרו שמא יקניט. גיליון.
[תוד"ה כראי. מדתנא דבי חזקיה] דמקיש שוגג למזיד, ונהי דחייב גלות מ"מ הויא קולא כגון דרך עלייה דאפילו גלות לא מיחייב.
כראי השור שאין חייב בד' דברים. היכא דאזיק אדם. ולהכי אי לא כתיב שור דאזיק שור או שאר ממון הייתי פוטר לגמרי. גיליון.
<h2>דף ד:</h2>
תנא אדם וכל מילי דאדם. ל"ד כל מילי דאדם, דא"כ נימא מניינא למעוטי מאי, אלא כל מילי דאדם המזיק אדם. אבל כל מילי דאדם דאזיק שור לא תנא, אלא היזיקא דבידים, דקאמר לקמן כשהזיק חב המזיק לאיתויי שומר חנם והשואל. א"נ בקנסא לא קא מיירי. גיליון.
<h2>דף ה.</h2>
[תוד"ה הא. ולפ"ה נמי קשה] דפי' הואיל ומשלם מגופו, זמנין משכחת לה דליכא נ"ש כשהשור אינו שוה כדי היזיקו. אבות מכלל דאיכא תולדות. והוי תולדה דבור ודאש סכינו ומשאו, ודאדם כיחו וניעו. גיליון. ותולדות נמי דמשלמי ממיטב, משום דהוו כאבות שלהן ודמו להו לגמרי. גיליון.
ישלם כסף. אומר מורי ה"ר מאיר דג"ש דכסף לא איצטריך לאונס ומפתה דהא כתיב באונס תחת, וכתיב נמי ונתן. ומפתה גמיר מיניה לכל מילי. ולא איצטריך אלא למוציא שם רע. ואע"ג דכתיב ביה ונתנו, ההוא ונתנו קאי אב"ד ולא אמוש"ר. ונראה דאיצטריך ג"ש לכל הנהו דכתיב בהו נתינה, דנתינה לא כתיב בשן ורגל אלא גמרינן נתינה מיתן לאדוניו דכתיב גבי ההיא נתינה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו. גיליון.
<h2>דף ה:</h2>
[תוד"ה כי שדית] ולפי זה אין לפרש כמו שפירש בקונטרס, דאיכא למיפרך מה לאש שכן מועדת אפילו באין ראוי לה תאמר בשן [וכו', דא"כ] ליכא למימר בור יוכיח לר' יהודה, אם לא שנאמר דרבא לא אמר כולהו כי שדית בור אלא אליבא דרבנן. גיליון. מה לאש שכן דרכה לילך ולהזיק על ידי כח אחר המעורב בה, הילכך חמור. משא"כ באבנו וסכינו שבשעה שכח אחר מעורב בו לא הזיק. גיליון. [שם וי"ל דלא חשיב אש מעשיו גרמו לו וכו']. ולפי מה שפירשתי דאש לא חשיב מעשיו גרמו לו לקמן דכי פריך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו וקאמר שור יוכיח, הוה מצי למימר אש תוכיח. גיליון.
שכן מועדין מתחילתן. ה"ר וורדימס פירש שכן מועדין מתחילתן, כלומר לפי שאין כונתן להזיק. והבעלים נקראו פושעים במה שלא שמרו, כי בקל היו יכולים לשומרם. ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא היינו דפריך לעיל [ד.] ולאו קל וחומר הוא ומה שן שאין כונתה להזיק חייב קרן לא כל שכן. ולשון "אדרבה" מתיישב הכי טפי.
להלכותיהן. הוה מצי למימר דכולהו איצטריך למיכתב. דאי לא הוו כתיבי אלא הוו נפקי מחד מהנך ובור, הוה פטרינן בהו כלים. ואי מחד מהנך ואש, הוה פטרינן בהו טמון. (פש"ם) [פנים].
אדם לחייב בארבעה דברים. ואדם דאזיק שור איצטריך לתנא דבי חזקיה או לחייבו בטמון וכלים וברשות הרבים. גיליון.
<h2>דף ו.</h2>
[בסוף תוד"ה לאתויי]. דאדם דכשלא נאנס, וכגון שנפל על האדם, היה פטור. והשתא דלא [הוי] שור דומיא דאדם ואיכא למימר הא כדאיתא והא כדאיתא, דשור בכוונה הוי כאדם שלא בכוונה [ד]לאו בר דעת הוא.
<h2>דף ו:</h2>
[תוד"ה שור רעהו, תימה ולוקמה בשן ורגל וכו', ומקרן ליכא למילף דאינה מועדת מתחילתה]. נראה לי כיון דכתיב רעהו [בקרן] מעתה יש לפטור כל נזקין בהקדש, דמהדיוט לא אתו שכן יפה כחו בקרן. וליכא למימר דמקרא מלא דיבר הכתוב, כדמוכח הסוגיא. וכי מוקמינן כר' שמעון בן מנסיא ליכא למיפרך שכן יפה כח הדיוט באדם ובור, כיון דבקרן הורע כחו ויפה כח הקדש. ועוד נראה לי דלרבי שמעון בן מנסיא כיון דבקרן חייב בהקדש אדם נמי חייב, ואין לנו לדרוש כי יאכל אלא פרט למזיק דלא משלם חומש. והא נמי דפטר בבור שור פסולי המוקדשים, בהכי לא הורע כח הקדש, דהא הדיוט נמי כי אין המיתה שלו פטור. גיליון.
בסוף תוד"ה שור רעהו, ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש גמירי מקרן ואדם וכו'. תימה כיון דכבר אשכחן שור דפטר בו הקדש אמאי איצטריך תו (רעהו) [בבור והמת יהיה לו]. ולאו מילתא היא, דבור לפטור בו פסולי המוקדשים אע"ג דקרינא ביה רעהו. גיליון.
באומר הרי עלי מנה. תימה הא אתי מגזירה שוה דתחת נתינה ישלם כסף, דכתיב כי תדור נדר לה' לא תאחר לשלמו ואין לחלק בין ישלם ללשלמו דזו היא שיבה זו היא ביאה. גיליון.
<h2>דף ז.</h2>
[תוד"ה ועוד] י"ל דהכי עביד ק"ו, מה קרן דהדיוט דתם אינו משלם ממיטב, קרן דהקדש דתם משלם נזק שלם לא כל שכן. גיליון.
<h2>דף ז:</h2>
אליבא דרבי ישמעאל. אי בשל עולם הן שמין אם כן בחנם נקט ניזק בדבריו אבל לר"ע כי נמי בשל עולם הן שמין נקט שפיר מזיק בדבריו, דהא כי לית ליה עידית יהיב ליה מיטב דידיה. ונראה דגבי בעל חוב מודה רבי ישמעאל דלאו בשל מלוה הן שמין אלא בשל עולם או בשל לוה. ועוד נראה לי דלכך מיבעיא ליה טפי במילתא דרבי עקיבא, משום דאי לר"ע בשל עולם הן שמין אתי שפיר הא דנקט לישנא דלא בא הכתוב, דמשמע להקל אתא אמזיק, כדמפרש לעיל. אבל אי בשלו הן שמין, ר"ע להחמיר אמזיק אתא, ולא אתי שפיר לישנא דלא בא הכתוב. גיליון.
<h2>דף ח:</h2>
[תוד"ה דינא הוא, וא"ת מאי נ"מ וכו'] ואין לומר דנפקא מינה לענין מזוייף, דאין שמעון יכול לטעון מספק. דפשיטא דהבא ליפרע מנכסים משועבדים או מיתומים דצריך עידי קיום.
<h2>דף ט:</h2>
[בתוד"ה חומר בשור] והא דלא קאמר חומר בבור דשלא ברשות, דאש נמי פטור שלא ברשות. והא דלא קתני דבור מעשיו גרמו לו. אפשר דהוי בכלל הא דקאמר שתחילת עשייתו לנזק. גיליון.
<h2>דף י.</h2>
בקונטרס פירש פטור מן הכופר אף כשאינו יכול לברוח, משום דקם ליה בדרבה מיניה. ואינו נראה, דלא מיירי אלא באש שכלו חיציו, דבלא כלו חיציו לא הוי אש אלא אדם המזיק. גיליון.
תשלומי נזק. אומר מהר"ם, דלא דייק מתשלומי נזק דרישא דמתניתין, משום דההוא איצטריך לאשמועינן שנותן הנבילה לניזק, דישיב אפילו סובין. להכי איצטריך בסיפא למימר ולאשמועינן דאפילו פחת הוי דניזק.
רש"י פירש דאית לן לאוקומי מיעוט אאדם ואכלים, משום דאיבעי ליה לעיוני. ולהכי מוקי שור דכתיב בריבויא אאדם, דר' יהודה נמי פטר באדם ומחייב בכלים. ת"י.
אסור בהנאה. ה"ר יעקב מקורביל תירץ דאי לא כתיב שור ולא אדם הוה דרשינן חמור ולא אדם, ולא הוה ממעטינן כלים. דהוה דרשינן איפכא דוהמת דבור למטפלין בנבילה. דבהתחלת הפרק פריך איפך אנא, ומשני מסתברא פטורי לגבי בור שפטר את הכלים דאי לאו שור ולא אדם לא הוה ידעינן פטור דכלים. דטפי אית לן לאוקומי מיעוט אאדם מאכלים, משום דאיבעיא ליה לעיוני. ולהכי מוקי פטור דכתיב ברישא אאדם. ור' יהודה נמי פטר באדם אע"ג דמחייב אכלים. ונהי דהוה דרשינן למי שהמיתה שלו הואיל ופטר בו את האדם, מ"מ פטור כלים לא הוה ידעינן. אבל לומר דאי לאו דפטר בו את הכלים משום פטור דאדם, כיון דחייב בניזקי אדם לא הוה מוקמינן בשור פסולי המוקדשין, דהא שור פסולי המוקדשים גופיה נראה דחייב בנזקים כמו שחייב בניזקי אדם אע"ג דאין המתה שלו. וי"מ דאדם חשוב מתה שלו, דעורו שרי בהנאה, כדמשמע בהעור והרוטב [חולין קכ"ב ע"א] מפני מה אמרו עור אדם טמא שלא יעשה עור אביו ואמו שטיחין לחמור. ואי אסור בהנאה למה הוצרכו לגזור טומאה. ויש לדחוק ולומר דטומאה חמירא להו טפי מאיסורא. ואי עור של עגלה ערופה אסור בהנאה כמו של שאר [שוורים הנסקלין] אדם נמי אסור עורו. אך י"ל דכפרה כתיבא [בו] כקדשים דעורו (אסור) [מותר]. גיליון.
<h2>דף יא.</h2>
עד הטריפה. יביא עד שנטרפה באונס ופטור. לפירוש רבינו תם דעד אחד פוטר [משבועה] קשה למה לי עדים, בעד אחד סגי. וליכא למימר דלאו דווקא נקט עדים, דהא כל מקום שכתוב עד הרי כאן שנים. ונראה דהכא בשומר שכר שאני, כיון שבודאי הי' בידו ממון חבירו אין יכול ליפטר אלא בשני עדים או בשבועה. וצריך עיון. ולא דמי למודה מקצת, דשאני התם דטוען שאין בידו (אתה) [עתה], אבל הכא מודה שהיה בידו ונאנס. ועוד דהכא אין עד אחד יכול לפוטרו משבועה משום דבשבועה עצמה אי אפשר לפטור כיון שיש עדים צריך שני עדים ממש. ורשב"ם מפרש משום דקשיא ליה על פירוש הקונטרס דישיב אפילו סובין לפיכך פי' אין שמין היינו כשעת מיתה ושבירה. כפר"ת ע"כ. ובירושלמי [פ"א ה"א] דקאמר חיים [שנים] ישלם, היינו כלומר שהפחת לגנב כו' אחייה לקרן במרובה. וכן משמע בירושלמי דקידושין [פ"א ה"ד] דקאמר חיים שנים ישלם על בעלים מטפלים בנבילה.
<h2>דף יב.</h2>
אמר ליה רבא לרב נחמן הא עולא הא רבי אלעזר. אע"ג דעולא גופיה אית ליה דהוי מטלטלי (דלגבי) [דלא גבי] מלקוחות, איכא למימר בעשאו אפותיקי. גיליון.
מהר"ם פירש דהיכא דכפות ידיו ורגליו לא בעי ישן. דכשרגליו כפותין לא הוי חצר מהלכת. אבל אין משתמר לדעתו כיון שידיו מותרות. ובהכי איירי בהזורק [גיטין ע"ח ע"א] ולהכי בעי ישן ומשמרתו שיהיה משתמר לדעת. אבל כי ידיו כפותות ולא רגליו ואוחזות בחבל הוי משתמר לדעתו כדפירש בתוספות [ד"ה והילכתא], אבל חשיב חצר מהלכת, כיון שאין רגלים כפותין. ובשמעתין איירי בכפותין לגמרי. גיליון.
<h2>דף יב:</h2>
[שאני] מטלטלי דניידי וכו'. פי' שאני [עבד שיש לו] דעת, אבל בבהמות לא חשיב מטלטלי דניידי וניקנין אגב קרקע אפילו אין צבורין, כדאמרינן בקידושין [כ"ו ע"ב], טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן. פנים.
<h2>דף יג.</h2>
למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור השתא שלמים דטעונין סמיכה וכו'. אומר מהר"ם הא דלא קאמר למעוטי בכור בארץ ישראל דלא הוי ממונו, כדמוכח לעיל, משום דלית ליה סוגיא דלעיל וסבר השתא דאפילו בכור בארץ ישראל הוי ממונו קל וחומר משלמים. ורבינא דמשני אסיפא, א0זִיל שפיר בשיטתו דלעיל, דדוקא בכור בחוצה לארץ הוי ממונו. ועוד נראה דניחא ליה לשנויי דממעט ליה לגמרי, אבל בכור לא הוה מצי למעט אלא בכור בארץ ישראל דוקא, משמע ליה דבן עזאי אתא למעוטי שום דבר לגמרי. גיליון.
<h2>דף יד.</h2>
[לא לזה ולא לזה לפירות אלא לאחד] תימה דלעיל קאמר רבינא דלא פליגי אמוראי, ומודה ר' אלעזר במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים דחייב. ואם כן אמאי איצטריך רבינא הכא לאוקומי בשאינה מיוחדת לשניהם לפירות אלא לאחד, אפילו במיוחדת לשניהם נמי. ושמא הכא משמיה דרבא קאמר לה וליה לא סבירא ליה. אי נמי מוקי לה הכי נמי משום דבברייתא קתני לא לזה ולא לזה, משום הכי ניחא ליה לאוקומי דאף לפירות הוי לא לזה [ולזה] אלא לחד. גיליון.
<h2>דף יד:</h2>
[למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מאי איכא למימר]. אע"ג דפלוגתא דתנאי היא בפ' מרובה [ע"ד ע"ב] מ"מ יקשה למ"ד חייב וכי יהא דלא כסתם מתניתין. והרי"ך השיב למהר"ם דרבי יוחנן אית ליה התם דחייב, ולכך פריך הכא, דהא ר' יוחנן אית ליה דהלכתא כסתם משנה. גיליון. [תוד"ה אשר תשים לפניהם] ומיהו בירושלמי [יומא פ"ו ה"א] יש (אע"פ) שאין אשה מעידה ואין אשה דנה. גיליון.
<h2>דף טו.</h2>
השתא [דלאו] דידיה שקיל וכו'. ולא בעי לאוקומי מתניתין בחצי נזק צרורות דהוי תולדה דרגל, דלא איירי בה מתניתין עד פ"ב. ועוד קצת י"ל דבחצי נזק צרורות אין הניזק בתשלומין, דהכי הילכתא דאין לו אלא חצי נזק ואין לו מן הדין יותר. אבל אתא שפיר למ"ד פלגא ניזקא ממונא דאיתיה בתשלומין כדקאמר דבדין הוא דלישלם כוליה ניזקא [אלא דחס רחמנא עליה]. גיליון.
[תוד"ה הא] ודמי וולדות לא הוי שיור לרבי יוסי הגלילי, דמועד נמי פטור כדאמרינן בפרק ארבעה וחמישה [מב.]. ואי תפס אפשר דכל דבר לא מפקינן מיניה. ואם יגזול יותר יחזיר המותר.
<h2>דף טו:</h2>
[תוד"ה והשתא. דמקרן לא אתיא דקרן אורחיה הוא וכו'] נראה דלמ"ד פלגא ניזקא ממונא נמי קרן לא הוי אורחיה, מדקרי ליה לרבי טרפון משונה. ותנן נמי [י"ט ע"ב] אכלה כסות או כלים או טלית משלם חצי נזק. אלא דפליגי דלמ"ד קנסא לא הוי אורחיה כלל, כמו שונרא דאכל תרנגולי רברבי, אבל מ"ד פלגי ניזקא ממונא הוי אורחיה קצת. אבל לא לגמרי [ד]אי לגמרי הוי אורחיה אכסות וכלים ליפטר, ומשום דקצת דלאו אורחיה חס רחמנא עליה טפי משן ורגל. ולדידיה (הביא) [היכא] דלאו אורחיה כלל, כגון דאכל אימרי רברבי פטור, כדפירש בתוספ'. גיליון.
<h2>דף טז.</h2>
ראוי לה אין. אומר מהר"ם דלא בעי לאוקומי במיוחדת לשניהם לכסות וכלים או באינה מיוחדת לא לזה ולא לזה, דהוי ליה לדבר שאין ראוי לה לד"ה. דאין דרך שתהא מיוחדת טפי לפירות מלכסות וכלים או איפכא. אבל דרך הוא דאינה מיוחדת לשניהם לשוורים, לפי שרגילין להזיק בטינוף ובדריסה. ועוד י"ל דלא מצי למימר דקרי [ליה] אינו מועד, אע"ג דמשלם נזק שלם, לפי שאינו משלם מן העלייה. דהא בהדיא חשיב בהדי מועדין [כ"ד ע"ב] שור המזיק ברשות הניזק.
<h2>דף יז:</h2>
[תנא שן דחיה] אע"ג דבפ"ק תני נמי שן [דחיה], דהא תנן [לעיל טו:] הארי והדוב דהיינו שן כדפי' לעיל, נראה לומר דאי לא אשמועינן הכא שן דחיה הוה אמינא הא דקתני בפ"ק הרי אלו מועדין היינו בקרן דאייעד וחייב ברשות הרבים נזק שלם, אבל הכא אתא לאשמועי' דחיה אית לן למימר הרי אלו מועדין מטעם שן, ויש לפוטרן בר"ה משום דדמי טפי לשן. או שמא הוה אמינא דהרי אלו מועדין מטעם רגל דהיזיקה מצוי, אבל הכא אשמועינן אפילו שן חיה שאין היזיקה מצוי. ועוד נראה לי דהיזק השן מועדת מפרש פ"ק. ואם כן כוליה פירקא קמא לא איירי אלא בשן דחיה, דהכא הוא דקתני שן דבהמה, דקתני והבהמה מועדת. והשתא לא קשיא כלל. גיליון.
מאי לאו הידוס והיתיז. פירוש על הכלי עצמו. ובהא קמיפלגי וכו'. אבל ממתניתין לא בעי למיפשט דקתני הידוס חצי נזק מאי לאו הידוס והתיז כלי עצמו וקתני חצי נזק, אלמא בתר תבר מנא אזלינן. דדווקא אברייתא נראה לו להעמיד בהתיז כלי ולא בהתיז צרורות. ולא בעי לאוקומי ההיא דקתני מועד כסומכוס. ועוד דבמתניתין מסתמא איירי בהתיז צרורות, דומיא דדליל. גיליון.
<h2>דף יט.</h2>
[כח כחו לסומכוס וכו'] בתוספתא דמכילתין [פ"א ה"ג] דקתני היתה מהלכת כדרכה בר"ה ודרסה על הכלי ושברתו וניתז החרס על כלי אחר ושברו, על הראשון משלם נזק שלם, ועל השני חצי נזק. אם נפרש ראשון להתם והותז לרשות היחיד אבל דריסה היתה בר"ה אם כן תפשוט דכח כחו לסומכוס לאו ככחו דמי והראשון הוי רגל ופטור בר"ה. ונר' לאוקמי במתגלגל (הראשון) לרשות הניזק ונשבר שם, דבתר מעיקרא אזלינן. והא דלא פרכינן מינה לעיל, משום דאיכא למימר ולאוקמי כסומכוס, וזיל הכא קא מדחי ליה. גיליון.
צרורות מחמת ביעוט וכו' וסומכוס היא. הקשה מהר"ם היכי מצי לאוקמי כסומכוס, הא קתני בסיפא בהדיא גבי תרנגולים דצרורות חצי נזק. ותירץ דאיכא לאוקמינהו נמי בצרורות ע"י שינוי כי רישא. או שמא נר' דהוה מצי לאוקמי בכח כחו. גיליון.
<h2>דף יט:</h2>
לא הוה מצי למיפרך אי אמרת משום בור אמאי חייב אכלים דאיכא למימר דכלים נקט במתני' משום הידוס דאוקמה בצרורות. א"נ משום דלא הוי מצי למיפרך אלא לשמואל. דלרב איכא למימר דבלא אפקריה. דאז חייב על הכל כדמוכח בהמניח. גיליון.
<h2>דף כא.</h2>
צ"ע במחזרת לפירוש הקונטרס שהיא משונה וכן כלבא דאכל אימרי רברבי בפ"ק [ט"ו ע"ב] אמאי חייב משום קרן, הא אין כוונתו להזיק, והיכי אתי מקרן. ואי מקרן ושן אתי אם כן איכא למיפטר בר"ה ובכ"מ משמע דחייב בר"ה במחזרת ובקופצת דלעיל [כ' ע"א]. ושמא הא דכוונתו להזיק לא הוי חומר משן, דמשונה אבל חשיב כונתו להזיק. גיליון.
<h2>דף כד:</h2>
דיו לבא מן הדין להיות כנדון. תימה ונילף במה מצינו, דהשתא לא שייך למימר דיו. וי"ל דאדרבה נילף במה מצינו מקרן בר"ה. ועוד תימה דנילף בקל וחומר משן וקרן שאין כונתו להזיק למ"ד פלגא ניזקא ממונא, דלדידיה ליכא למיפרך שכן היזיקה מצוי. אבל למ"ד פלגא ניזקא קנסא לא מצי למיעבד הכי קל וחומר דאיכא למיפרך מה לשן שכן היזיקה מצוי. דלא דמי האי קל וחומר לקל וחומר דמ... והשתא נמי לא שייך למימר דיו. וצ"ל דקרן יוכיח. אך תימה [דמצי למיפרך] משן ורגל שכן משלם מעלייה תאמר בקרן דמגופו משלם. דלענין מגופו אמרינן דיו בריש פירקין. ומהר"ם אומר דלא שייך למיפרך שכן משלם מעלייה, דהא בין לעלייה בין לנזק שלם עבדינן ק"ו, אלא דלענין מעליה אמרינן דיו ואהני ק"ו לנ"ש ואהני דיו למגופו. גיליון.
<h2>דף כה.</h2>
מאן תנא דאמר ש"ז של זב מטמא במשא. [תימה] מאי קא בעי. הא ההוא גופיה דמייתי קל וחומר מרוקו אית ליה דמטמא במשא. ואי בעי לידע שם התנא, הא מסיק אלא האי תנא [הוא] אע"ג דלא הוזכר שם התנא. ונראה דקאי אהא דקאמר, וקמייתי לה בין למגע בין למשא, אע"ג דס"ד דמגע לא כתיב בקרי של זב. להכי קא בעי מאן האי תנא דמייתי ליה אף למשא, דילמא למגע לחודיה מייתי לה. ומסיק אלא האי תנא הוא דמייתי בקל וחומר אף למשא. גיליון.
<h2>דף כה:</h2>
[תוד"ה מה פחים קטנין שטהורין בזב] ואין לומר כלי חרס מוקף צמיד פתיל יוכיח שאינו מטמא מדרס, וכיון שאינו מטמא מדרס אינו מטמא טומאת מת וכו', תאמר במפץ וכו'. דכלי חרס פתוח יוכיח שמטמא טומאת מת. ובפ"ק דנידה מפו' דליכא למימר דמוקף צמיד פתיל יוכיח, דהא ממדרס נמי עבדינן ק"ו ומה מפכין שטהורי' גם ממדרס טמאי' באהל, מפץ שמטמא מדרס אינו דין וכו'. דהשתא ליכא למימר מוקף צמיד פתיל יוכיח, דהא אינו מטמא מדרס. גיליון.
מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה. מקשה נימא נבילה תוכיח שבכזית ומפץ טמא בה בהאי קל וחומר דכלי חרס שטהור במדרס הזב וטמא בנבילה מפץ לא כל שכן. ולא ידענא מאי מקשה, דאי לאו גזירה שוה מופנה, ממפץ ושרץ לא ידענא מפץ [דמטמא] במת אלא טומאת ערב דאיכא למימר דיו, אבל כי איכא גזירה שוה מופנה ידעינן טומאת שבעה מוכבסתם כדמסיק. גיליון.
אלא למ"ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר. הקשה הרב אליאב הכהן דמאי דפריך, דכיון דידעינן מגזרה שוה דשרץ [טמא] טומאת ערב, דהשתא לטומאת שבעה נילף מקל וחומר דפכים קטנים שטהורים בזב. דהשתא ליכא למימר דיו, דאם כן מיפרך קל וחומר. ויש לתרץ כמו שהשיב מהר"ם. ועוד י"ל דלא שייך לעשות קל וחומר, דכיון דידעינן כבר טומאת ערב מגזירה שוה, דהא מקל וחומר נמי לא מצי למילף אלא טומאת ערב, שהרי בזב או בפכים קטנים דמת לא שייך טומאת שבעה. ולעיל לא מייתי קל וחומר אלא דמפץ טמא במת, וממילא מוקמינן לה בטומאת שבעה כמו שאר טומאות של מת. אבל השתא דכבר ידעינן מגזירה שוה דמפץ טמא במת לא שייך לעשות שוב קל וחומר. והתירוץ שתירצו לי בצרפת דחוק לי מאוד. גיליון.
קל וחומר מקרן ומה קרן שברשות הניזק וכו'. וא"ת מה לקרן שכן משלם כופר, אם כן יוכיח מהאי קרא דיש כופר ברגל מדאיצטריך כספו לאפוקי מהאי קל וחומר. וי"ל דאדם ואש יוכיחו שחייבין בר"ה אע"ג שפטורין מן הכופר, אף אני אביא שן ורגל. אבל על קל וחומר בתרא קשה דלא פריך מה לשן ורגל שאין משלמין כופר, אלא איצטריך קרא דיחצון לומר דיש כופר. ונראה לי דיש [לומר] דלא מיבעיא לן בסמוך אי [יש] כופר ברגל אלא לפי האוקימתא דשן ורגל פטורין במה שקרן חייב, אבל לפי קל וחומר קמא ובתרא דחייב שן ורגל בכל מקום שקרן חייב פשיטא לן דחייב שן ורגל. קשיא שניה בשם הר"ר טוביה ז"ל. ועוד נראה לי דמכוח דאיצטריך קרא דיחצון אין להוכיח כלל, דאיכא למימר דאתא לדרשה אחריתי, דהא על כרחך רבי טרפון לא דריש לה להכי. ומכח רבי יוחנן דדריש ליה דלא נימא קל וחומר ודאי הוה [ליה] למיפשט. גיליון.
<h2>דף כו.</h2>
ולא תהא שן ורגל וכו'. תימה דהיכי בעי למימר דשן ורגל בחצר הניזק לא ישלם אלא חצי נזק, הא מדאיצטריך הילכתא דצרורות חצי נזק מכלל דרגל נזק שלם. ושמא לא נאמרה הילכתא אלא שצרורות משלם חציו ממה שהרגל משלם. אי נמי האי קל וחומר אליבא דסומכוס דצרורות [משלם] נזק שלם. וא"ת מה לקרן דמגופו, וי"ל כח כוחו יוכיח את"ל דלאו ככוחו דמי ליכא קל וחומר וישלם. לאו קרא יתירא הוא. וכן צריך לומר בלאו הכי. ואין להקשות אי שן ורגל בחצר הניזק חצי נזק אם כן אמאי איצטריך יחצון לומר דאין חצי נזק חלוק. ואקושיא שהקשה בפנים אקל וחומר דלא יהא שן ורגל משלם אלא חצי נזק מקרן והקשה מה לקרן דמגופו. נראה לי דאין זו פירכא, דהשתא בהאי קל וחומר בעי למימר שיהא שן ורגל כקרן לכל מילי ויהא מגופו כקרן ולא ישלם אפילו חצי נזק אלא כמו ששוה השור. והא דכתיב מיטב שדהו בשן ורגל נראה היינו [אם] רוצה המזיק לסלקו בקרקע שיתן לו מיטב דמסתבר ליה [שאין מוציאים] את הפסוק מפשוטו. גיליון.
[תוד"ה ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק] וקשיא לרבא דאית ליה בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה אליבא דההוא תנא דליכא כופר בשן ורגל ליפטרו שן ורגל בטמון מקל וחומר דחייב בר"ה ופטור טמון. וליכא למיפרך מה לאש שכן אינו בבעלי חיים. דיש להכניס הפירכא בתוך הקל וחומר כדפי' במתני' בתו'. וליכא למיפרך נמי לרבא מה לאש שכן אינו משלם כופר, די"ל שמא ההוא תנא דפרק ארבעה וחמשה סובר כרבי יהודה דמחייב טמון באש. ומאן דפטר סבר כרבי שמעון דאיכא כופר ברגל. ותו ליכא למילף מאש. גיליון.
[תוד"ה עליו ולא על האדם] וכי משני [לקמן פ"ג ע"ב] מכדי רשעתו נפקא הוה מצי לשנויי מלא יהיה אסון נפקא, אלא דקא טעי נמי באלו נערות [כתובות ל"ז ע"א] דבעי לאפוקי פטור ממיתה עם ממון מכדי רשעתו דאין לוקה ומשלם. ומשם גלי לן דאית לן למידרש נמי מלא יהיה אסון דאין לוקה ומשלם. ולהכי קאמר מכדי רשעתו נפקא. גיליון.
פירוש אדם הניזוק משור מאדם הניזוק מאדם. וה"ק ומה אדם הניזוק מאדם, שהורע כוחו, שאינו משלם כופר, ייפה כוחו ומשלם ארבעה דברים. אדם שהוזק משור שייפה כוחו לשלם כופר [אינו דין שישלם ד' דברים]. והוה ליה למיפרך מה לאדם הניזוק מאדם שכן מועד מתחילתו. אין זו פירכא להחמיר באדם המזיק אדם, כיון דמהאי טעמא הוה ליה להקל שם כיון דקולא היא לגבי אדם הניזוק שהורע כוחו כשהוא מזיק את אחרים. ועוד מאי דס"ד השתא, שור המזיק אדם הרי הוא מועד מתחילתו לשלם בין ברשות היחיד בין [בר"ה] מהאי ק"ו דאדם דאזיק אדם. מהר"ם זצ"ל.
לאו משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי. ה"ר שלמה אומר בשם הרב רבינו מנוח דעל כרחך הוצרך לומר דסבר כרבי יוסי הגלילי. דאם לא כן איכא למימר דיו, ולא ישלם אפילו בחצר הניזק אלא חצי כופר. אבל השתא דסבר כרבי יוסי הגלילי ליכא למימר דיו, דאם כן מיפרך קל וחומר. ואין להקשות דאדרבה נעביד קל וחומר איפכא שיהא חצי כופר בשן ורגל ברשות הרבים. דאין סברא שיהא להיפך מנזק, דבנזק ליכא למימר איפכא, משום [דדרשינן] כספו של זה ולא כספו של אחר והוא הדין כופר. גיליון.
<h2>דף כז.</h2>
[תוד"ה ואיכא. אי דליתנהו להנך זוזי וכו'] ומוקמי לה דאיתנהו להני זוזי גופייהו שנתן לו הלוקח. אבל ליתנהו להנך זוזי אע"ג דאית ליה אחרים למוכר מצי אמר ליה שקול תורא בזוזי. וא"כ קשה הכא נמי דמוקמינן דאיירי נמי שהקנה לו בסודר לתת לו מן הכדים ונתחייב הלוקח לתת לו דמים, דיכול לומר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חביות, ואם כן אמאי אמר דאין הולכין בממון אחר הרוב, אפילו אזלינן בתר רובא ונימא דלוקח נתחייב ליתן לו הדמים ויקח הכדים והא מצי לוקח לומר לו "אני חייב לתת לך מאתים זוז עבור חביות [ואתה] חייב לי לתת כדים שווים [מאתים]. שקול כדים שאתה חייב לי בזוזי". והכא לא שייך לומר דאיתנהו להנך זוזי, שהרי מוכר לא נתן מעות ללוקח, וא"כ אין כאן מעות שיהא משלם למוכר, דאין כאן רק חוב שחייב הלוקח. ותירץ בפנים כגון שהקנה המוכר לתת לו דמי כדים, והלוקח ייחד לו מעות והקנה לו אגב קרקע, לפי שאין מטבע נקנה בחליפין, אבל אגב קרקע נקנה. והשתא שייך נמי הכא דאיתנהו להנך זוזי, שייחד לו מעות. א"נ שהוזלו הכדים והחביות שהקנה לו בביתו ששוין פחות ממאי דהוו דאח"כ הוזלו ואינו יכול לפרוע לו בהם ולהכי לא מצי למימר שקול כדך בזוזך. מהר"ם ז"ל. גיליון.
<h2>דף כח:</h2>
[אבל לענין נזקין חייב] מיהו אע"ג דאנוס הוא, מכל מקום כיון דאינו אנוס כל כך ששומר שכר פטור, חייב לרבי יהודה על שלא סילק. ולא דמי לאונס דנפשיה כזו. גיליון.
[והא תניא נשברה כדו]. על כרחך לא היה לו פנאי לסלק, דאי היה לו פנאי לסלק לא הוה פליג רבי יהודה כיון דלא הפקיר המים עליה דידיה רמיא לסלוקינהו. א"נ היינו דקאמר וכי תימא אבל לענין נזקיו לא משום שהיה לו לסלק, דהא תניא דפטר אע"פ שהיה יכול לסלקו. א"נ אין נראה לחלק כיון דעל ידי אונס היה בתחילה. גיליון.
<h2>דף כט.</h2>
[תוד"ה מדקתני תרתי]. ועוד נראה לפרש מדקאמר סבר לה כאביי א"ר אלעזר, משמע בהדיא דפליגי אחר נפילת פשיעה, דאי אחר נפילת אונס אדרבה רבי יוחנן הוי כאביי. גיליון.
<h2>דף לח.</h2>
[תוד"ה דאם כן ליכתביה רחמנא גבי מועד] אי רעהו ל"ד דהקדש כי יגח דהקדש ליחייב אע"ג דלית ליה בעלים. וש"מ לית ליה דרשא דוהועד בבעליו, דפלוגתא היא לקמן [מ"ד ע"ב]. גיליון.
<h2>דף לח:</h2>
[תוד"ה ועל הכותית] מה שהקשה ר"י, מה חידוש אתא לאשמועינן, הוה מצי למימר אטו לאו טובא קמ"ל שלא יהא חוטא נשכר, כדאמר תלמודא. ותירץ ר"י דשאל כך, דתלמודא לא הוה קשיא ליה במילתיה דרבי מאיר אלא משום דקניס, הכא נמי ליקניס. גיליון.
<h2>דף לט.</h2>
משום דקשיא ליה מרבי יוחנן לרבי יוחנן משוית לרבי יוסי בר חנינא טועה. כיון דלא ידע טעמא דמזיק שאני מדפרי' ליה, אם כן טעות היא למ"ד מעליי'. משום דאין נזקקין. גיליון.
<h2>דף מ.</h2>
חדא דאית ביה תרתי. הקשה מהר"ם דאכתי לוקמה בתם וכגון שנגח ג"פ ביום אחד, וסבר לה כרבי יהודה דאכתי הוי תם דבעי שלשה ימים זה אחר זה. והא נמי חדא דאית ביה תרתי דהוי תם, ומעמידין אפוטרופוס לתם וכו'. ובשמרו שמירה פחותה, דאי הוי מועד הוה פטור. ונראה דענין זה היה דוחק להם להעמיד, דלא אישתמע כלל דאיירי בשלש פעמים ביום אחד, דאם כן היה [לה] להברייתא לפרש [כן] בהדיא. אבל במועד אין שום דוחק להעמיד. גיליון.
[ולימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו]. ותימה היכי רוצה לפטור עצמו בטענה זו. ונראה דהכי פירושה, אם תם הוא מישתלמנא מגופו ואם אין שם [כדי] חצי נזק ירויח שלא יפסיד דמי השור, ואמאי קתני דשואל משלם חצי נזק והא תם הוא, שאילו מועד לא. וצריך לדחוק ולפרש דסמיך אפירכא דלקמן. גיליון.
<h2>דף מ:</h2>
להוציא הנוגח. וא"ת והא זה הוי על פי בעלים ועל פי עד אחד. והקשה הר"ר חיים דר"פ הנזקין [גיטין נ"ד ע"ב] גבי טהרות שעשיתי עמך נטמאו, קא מייתי מכהן גדול דנאמן לומר שפיגל. והיכי מייתי, שאני התם דלגבוה עד אחד נאמן. ונראה דודאי אין חילוק דאם נאמן לגבוה נאמן נמי להדיוט, והכא אע"ג דנאמן שרי להדיוט כיון שאין השור נהרג. וכן נראה דהא ודאי בעלים נאמנים בהודאתם ואפילו הכי שרי להדיוט, דאין השור נהרג. גיליון.
<h2>דף מא.</h2>
שהוזמו זוממי זוממין. משום מ"ד לייעודי גברא נקט הכי, דלמ"ד לייעודי תורא אתי שפיר אפילו מייתי ג' כיתי סהדי בחד יומא. ופריך דאפילו בענין זה לא ניחא אלא למ"ד לייעודי תורא אבל למ"ד לייעודי גברא לא אתי שפיר. וכי מסיק אלא כגון דקאמרי דקאי גביה, הדר ביה ממאי דמוקי שהוזמו זוממי זוממין, דתו לא איצטריך להכי דבלאו הכי אתי שפיר אפילו למ"ד לייעודי גברא. גיליון.
[בתוד"ה איני יודע, וא"ת איצטריך לבן פקועה] [תירץ] מהר"ר שמואל שאני בן פקועה נהי דנסקל, מכל מקום הוי כנשחט אחר שנגמר דינו.
כדרבי אבהו. הא דלא קאמר כדחזקיה. דחזקיה נמי מודה בלא יאכל משום דלדידיה נמי שפיר שמעינן שחטו אחר שנגמר דינו, דאי לאיסור הנאה אתי א"כ ליכתוב לא יאכל. דעל כרחך לאיסור הנאה [אתא] דאי לאכילה לא איצטריך דנבילה היא. [אלא] מדכתיב לא יאכל אתי לאיסור הנאה אפילו שחטו. מהר"ר יעקב, ולא ידעתי בשם מי. גיליון.
<h2>דף מא:</h2>
נקי להנאת עורו. וה"פ דברייתא, אין לי אלא לאכילה הנאה מניין, פירוש עורו דלית ביה אלא הנאה מניין. גיליון.
<h2>דף מב.</h2>
איצטריך למיכתב אנשים גבי [בושת]. דאי לאו אנשים הוה מוקמינן פטור דנקי דומיא דחיוב אנשים יש אסון באשה לאביי ורבא או נתכוין לאשה לרב אדא הוה מחייבינן. אבל השתא דכתיב אנשים פטרינן כמו אסון באשה לאביי ורבא ונתכוין לאשה לרב אדא. גיליון.
[תוד"ה גבי] לעיל בהמניח גרסינן "אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה" ול"ג צער ובושת, דצער נפקא לן מאנשים. גיליון.
<h2>דף מב:</h2>
[כשחייב ב"ח חלקת בין תם למועד]. תימה מה פשוט לו גבי בן חורין דחילק לו בין תם למועד מבעבד. ושוב מצאתי דבלא נקי משמע פשטיה דקרא במועד משלם כופר ולא בתם, מדלא כתיב כופר אלא במועד. גיליון.
<h2>דף מג:</h2>
ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים כגדולים. הוא הדין דהוה מצי למימר ומה אדם באדם שאינו משלם כופר מיחייב על הקטנים וכו', אלא דניחא ליה למיעבד קל וחומר מקטנים לגדולים ועל [ידי] זה נלמוד שיהא קטן כגדול. הקשה מהר"ם דהיכי קאמר שלא עשה בו קטנים כגדולים חייב בק"ו על הקטנים כגדולים, אדרבה לפי[כך] עשה בו הקטנים כגדולים דייפה כוחן של קטנים לכך חייב עליהן. ותירץ דהכי קאמר לקמן, קטנים שייפה כוחן שפטורים כשחבלו באחרים ואפילו הכי חבלו אחרים בהם חייבים, לא כל שכן שחייבין על מיתה. אבל זו ודאי סברא, שיותר יש לחייב כשעשה קטנים כגדולים משלא עשה, משום התקוששו וקושו. ולהכי עביד שפיר קל וחומר הכי. ועוד דהכי עביד קל וחומר מה אדם שאין נהרגין אלא גדולים נהרגין על הקטנים, שוורים שכולם נהרגין אפילו קטנים אינו דין שיהרגו על הקטנים. גיליון.
<h2>דף מד.</h2>
תאמר בשור שאינו חייב בארבעה דברים ת"ל או בן יגח או בת יגח. הקשה הרי"ץ אמאי איצטריך [כ"ו ע"א] איש בעמיתו ולא שור בעמיתו, והא מדאיצטריך או בן יגח או בת יגח שמעינן מינה דשור באדם אינו חייב בארבעה דברים. ונראה לי דמאו בן יגח אין להוכיח דהוה אמינא מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא, ולא היינו מניחין בשביל כך לעשות ק"ו דלעיל ויהא שור חייב בארבעה דברים מקל וחומר. או שמא איצטריך או בן יגח משום דאיכא למיפרך מה לאדם באדם שכן אדם עצמו חייב מיתה, ותלמודא נקט שכן חייב בארבעה דברים שהיא פירכא פשוטה יותר. אי נמי מה לאדם שכן מועד מתחילה. גיליון.
[וכי דנין קל מחמור] מצאתי לשון אחר בקונטרס, וכי דנין קל מחמור ולא אם אמרת כולה חדא פירכא היא, ובא לפרש בן ובת קל דלא שייכי במצוות וכו'. ועל פירוש זה הקשה היכי קרי לבן ובת [קל] משום דלא שייכי במצוות, ובקל וחומר קרי ליה חמור משום שאינו בנזקין אין זו שיטת התלמוד. גיליון.
[תוד"ה הכא נמי במתחכך להנאתו, תימה דהכא אמר רב דפטור מזה ומזה ולקמן בהפרה [מ"ח ע"ב] מוקי רב מתניתין וכו'] נראה דלא קשיא מידי דרב אדרב, דהך משנה משמע לרב פטור מכופר, כדמשמע לישנא דפטור שהוא פטור לגמרי ולכך מוקי לה כרבי עקיבא. אבל משנה דפרק הפרה דקתני משלם הכופר, אע"פ שפטור ממיתה מדלא קתני וחייב מיתה [מ"מ] בעל כרחך צריך לאוקמה כר' אליעזר דמחייב כופר במועד שלא בכוונה או כרבי יוסי הגלילי כדאוקי אמוראי התם. גיליון.
<h2>דף סב:</h2>
[תנא ושייר]. וא"ת תקשי ליה לל"ק דהא ע"כ שייר שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו. וי"ל דלא חשיב שיורא (דלא אפשר אלא) משום דבעינן וטבחו כולו באיסור. וגנב לשותפין והודה לאחד מהם דאמרינן לקמן [דף ע"א ע"ב] ולא (החצאי) [ה' חצאי] [שור] לא חשיב נמי שיור, כיון דאם לא הודה היה חייב. א"נ לקמן סבר כל"ב דהכא. וא"ת אכתי מנלן דמסייע ליה לרבי חייא איכא [למימר] דשייר תרוייהו טוען טענת גנב בפקדון ואבידה.
